משפט אושוויץ הראשון בפרנקפורט

משפט אושוויץ הראשון בפרנקפורט החל ב-20 בדצמבר 1963 בבית העירייה 'רומר' של פרנקפורט. פתיחתו דווקא אינו קשורה לחקירות שיטתיות שנערכו אלא לדיווח באביב 1958 מצדו של אדם פרטי, קורבן אושוויץ, במשרדי התביעה בשטוטגרט נגד אחד הנאשמים המאוחרים, אובר-שארפיהרר לשעבר וילהלם בוגר.

מטעמי סמכות שיפוטית, החקירות הראשונות נערכו במשרד התובע הכללי של שטוטגרט. אך החל בדצמבר 1958 נכנס לתמונה גם 'המשרד המרכזי לחקירת פשעי הנאצים' בלודוויגסבורג. בינואר 1959 קיבל התובע הכללי בפרנקפורט פריץ באואר מסמכים מקוריים המתעדים את ההרג המכוון של אסירי אושוויץ בידי אנשי אס אס, מה שגרם לו לפתוח בחקירה מיידית. באואר, שבעצמו נרדף על ידי המשטר הנאצי בהיותו יהודי וסוציאל-דמוקרט, גרם להחלטת בית המשפט הפדראלי העליון באפריל 1959 להעביר את הסמכות השיפוטית על כל הפשעים שנעשו במחנה אושוויץ לבית הדין שפעל במסגרת בית המשפט המחוזי בפרנקפורט. לקראת ההליכים הללו קיבץ באואר צוות של משפטנים צעירים ובעלי מוטיבציה שלא היו נגועים באידיאולוגיה הנאצית. צוות זה הונהג בידי הנס גרוסמן והשתייכו אליו גיאורג פרידריך פוגל, יואכים קוגלר וגרהרד ויזֵה.

התובעים הציבוריים בפרנקפורט קידמו את החקירה ללא לאות. הם אספו את ההוכחות ואת העדויות כשהם נעזרים בהרמן לנגביין, אסיר אושוויץ לשעבר וממייסדי 'ארגון אושוויץ הבינלאומי'.

ממדי הרשע שהתחולל באושוויץ החלו להתגלות בזמן החקירות. באפריל 1963 הוגש כתב אישום נגד 23 אנשי אס אס ו'קאפו' אחד שנחשדו כי היו מעורבים באופן אישי בהריגה. באמצע דצמבר 1963 החל לבסוף משפטם של הנאשמים.

במהלכם של 183 ימי דיונים שנמשכו עד אוגוסט 1965, נשמעו 360 עדים. משפט אושוויץ הראשון בפרנקפורט אמנם לא היה המשפט הארוך ביותר בהיסטוריה של הרפובליקה הפדראלית של גרמניה נגד הנאצים. אך בשל ייחודו הייתה לו השפעה מכרעת על הציבור ובטווח הארוך גם היה המשמעותי ביותר. בעקבות עדויותיהם המחרידות של העדים, הציבור נחשף לראשונה לאחר המלחמה להיקפן המלא של הזוועות שהתרחשו באושוויץ בשמה של גרמניה.

עם זאת, פסקי הדין ניתנו בהתאם לכללי המשפט הפלילי הגרמני שטרם הכירו את המושג של רצח המוני ולא על בסיס המשפט הבינלאומי הפומבי, המוּכּר לנו כיום. זו גם הסיבה שבגינה לא נכללה ההגדרה 'פשעים נגד האנושות' ושחובה הייתה לא רק להוכיח את מעשיו של כל נאשם בנפרד אלא גם שביצע אותם באופן עצמאי. מן הסתם ולאחר כמעט שני עשורים, דבר זה התאפשר רק במידה מוגבלת. ב-19 וב-20 באוגוסט 1965 הכריז ראש הרכב השופטים הנס קרל הופמאייאר את פסקי הדין. למרות שכללו שישה מאסרי עולם, פסקי הדין היו מקלים בעיקרם. על עשרה נאשמים נגזרו עונשי מאסר קצרים בגין שותפות לרצח ושלושה נאשמים זוכו בשל היעדר ראיות.

פסקי דין אלה אמנם גרמו למרירות רבה בחוגים רחבים של עדי התקופה ובכללם פריץ באואר, כיוזם העיקרי של המשפט. עם זאת, הם הראו עד כמה התפיסה המשפטית ששררה באותה עת בכל זאת אִפשרה העמדה נאותה לדין בגין הפשעים שבוצעו בשם המדינה הגרמנית נגד האנושות.